סיפורי הצלחה

ההגעה שלי לקבוצת הריצה היתה דרך קורס בלימודי חוץ באוניברסיטה הפתוחה, קורס שהתחיל במרץ 2019. ישב לידי בקורס בחור בן 19 בשם סער. אחרי חודש של לימודים הוא סיפר לי שהוא מתאמן בקבוצת ריצה בהרצליה והמליץ לי לבוא להתאמן. אמרתי לו שאני אשקול את הנושא אך הוא לא הרפה וכל הזמן אמר לי לבוא. אמרתי לו אחרי שבועיים של שכנועים שאני אבוא להתאמן בתאריך 1.5. אמרתי לעצמי שאבוא לשבוע התרשמות ומקסימום אם לא יתאים לי אז אלך. בתאריך זה באתי לאימון הראשון בקבוצה בפארק הרצליה. עשיתי סיבוב ריצה קלה של 1 ק''מ יחד עם המאמנת אלונה והרגשתי כבדות. במהלך הריצה חששתי שאלונה תיקח אותי לעוד סיבוב ריצה שלמזלי בזמנו לא היה.... באותה תקופה שקלתי 93 ק''ג (גובהי 1.72 ועודף המשקל היה בעיקר של שומן ולא של שרירים). יומיים אח''כ באתי לביתם של מוטי ואלונה ומוטי נתן לי תוכנית תזונה ותוכנית עם יעדים מותאמת אישית.

עשיתי עוד אימון באותו שבוע בפארק ועשיתי עוד אימון אחד בחוף אכזיב שמרביתו היא עליית מדרגות. נתתי צ'אנס נוסף ואמרתי לעצמי שאירשם לחודש ואז אחליט אם להמשיך או לא. היה לי קשה בכל האימונים במיוחד באימוני עליית המדרגות שבהם התנשפתי רבות. לקראת סיום אותו חודש היו שני אירועים שהשפיעו על עתיד הריצה שלי. האירוע הראשון היה ריצה משותפת שלי יחד עם סער ביום שישי בבוקר בכפר נחמן. רצנו ביחד חימום של 3 ק''מ ואחרי החימום ביקשתי ממנו שאנסה לרוץ איתו את האימון המרכזי שלו. רצנו ואחרי 200 מטר פרשתי. הרגשתי מתוסכל. האירוע השני היה ריצה משותפת שלי עם אלונה וסער בפארק. דיברנו במהלך הריצה ושאלתי את אלונה מה שיא הריצה שלה בריצת 5 ק''מ. היא אמרה לי את התוצאה וזה הדליק את הניצוץ ההישגי שבי. החלטתי להמשיך בקבוצת הריצה.

המשכתי להתאמן ולהוריד במשקל ובתחילת אוקטובר רצתי 10 ק''מ בפחות ב-50 דקות , יעד שהיה רשום ביעדים שמוטי רשם לי. בסוף אוקטובר חלה תפנית לרעה בה נפצעתי מספורט אחר שאיננו ריצה, ספורט שהיתי עושה אותו במקביל לריצה. היו לי כאבים חזקים ורופא מנתח שבאתי אליו להתייעצות אמר לי שמצבי על גבול הניתוח. שקלתי פרישה סופית מספורט. באתי למוטי וסיפרתי לו מה קרה. מוטי שהוא גם פיזיותרפיסט במקצועו, הרגיע אותי ונתן לי תוכנית שיקום. ב-3 החודשים הבאים לא רצתי כלל אלא רק עשיתי את החיזוקים המותאמים למצבי שמוטי נתן לי. לקראת סוף ינואר הרגשתי כבר טוב וכשיר לריצה. החיזוקים של מוטי עשו עבודה נפלאה. באתי בבקשה למוטי ואלונה ליעדים חדשים. אמרתי שברצוני לרדת תוך כמה חודשים למשקל של 72 ק''ג, לרוץ ריצת חצי מרתון לא משנה באיזו תוצאה, לרוץ 5 ק''מ בפחות מ-19 דקות ולרוץ 2 ק''מ בפחות מ-7 דקות. הייתי במעקב משקל של אלונה. כל שבוע שלחתי לה תמונה ובה המשקל שלי באותו שבוע. בחודש יוני הגעתי למשקל של 72 ק''ג. את ריצת חצי המרתון רצתי כבר בחודש אפריל. בסוף ספטמבר רצתי 5 ק''מ בתוצאה של 18:38 ורצתי 2 ק''מ בתוצאה של 6:40. עמדתי בכל היעדים שהצבתי לעצמי והרגשתי נהדר. במשך שנה וחצי עשיתי שינוי מדהים בחיי. אחרי ההורדה במשקל ומעבר לתזונה בריאה אני מרגיש קל יותר, חזק יותר ובעיקר בריא יותר. בשנה וחצי זו מוטי ואלונה ליוו אותי לאורך כל הדרך במקצועיות רבה ותמיד היו סבלנים וקשובים אליי בין אם זה פיזית באימונים בחוץ ובין אם זה דרך שיחות והתכתבויות טלפוניות. אני שמח שהכרתי אותם ומילותיי אלו שכתבתי הם הוקרת תודה אליהם. תודה ענקית ממני למוטי ולאלונה היקרים.

יש חלומות שאתה לא יודע שיש לך עד שאתה לא מגשים אותם. כך היתה הדרך שלי למרתון וינה...

לפני שנתיים שקלתי 120 קילו, זה נכון שיש רגע שאתה רוצה לרזות ולחיות אחרת אבל יש חלומות שהם תהליך... הם דרך שמלאה בצעדים קטנים למטרה גדולה.

התחלתי את דרכי בקבוצת M&M עם אימוניים אישיים ומלאי תשומת לב עם אלונה, לאחר חצי שנה של אימונים אישיים ולבד הרגשתי שאני מוכנה לחבור לקבוצה, אין ספק שזהו לא מקומי הטבעי, הקבוצה שלנו זו קבוצה מלאת הישגים, פודיומים ורצון מתמיד לרוץ מהר יותר. אך עד מהרה גיליתי שהנשמה גדולה ממהירות הריצה, פגשתי חבורה נחושה, מקבלת ופתוחה לכולם. אחרי חצי שנה של שיפור בתהליך עם תוכנית אימונים מדודה ושקולה הרצון התחיל להגיע, מרתון... מילה גדולה עם מחוייבות עצומה, החשש ״אני מרתון.. איך אצליח״ אבל ידעתי שאני רוצה ועל חלומות לא מוותרים. ישבתי עם מוטי מזרחי מאמן גדול, ומפה הדרך כבר היתה המטרה. 6 חודשים של התמדה, חברים תומכים, משפחה מגוייסת, 4 ילדים תומכים, בעל שרץ לצידי וקבוצה של אלופים!

ככה מצאתי את עצמי בהתרגשות עצומה באקספו של וינה, מחזיקה מספר למרתון מלא, מספר שלי, גאווה שלי, חיוך מאוזן לאוזן עם אמירה ברורה אני יכולה, אני פה אני מרתוניסטית.

בעלי אמר לי ״דנה את מרתוניסטית על קו הזינוק״

את המרתון רצנו ביחד כתף לכתף, שעות של שכרון חושים, חיוך גדול והתרגשות עצומה, אני דנה, עם כליה אחת, שהחלמתי מסרטן, הורדתי 49 קילו וסיימתי את מרתון וינה.

עליתי בגיל 12 לארץ ילדה רגילה, רק שתוך חודשיים העליתי יותר מ 20 ק״ג.

למעשה מאז שעליתי לארץ ועד גיל 23 שקלתי בערך 80 (+) ולא עשיתי עם עצמי כלום.

תמיד הייתי ילדה מודחת שצחקו עליה, לעגו לה ולא רצו כל כך להתחבר אליה.



בגיל 23 קיבלתי הצעת נישואים מבעלי שאז כבר היינו חברים במשך 6.5 שנים (כן, למרות המשקל) ואז החלטתי קצת לקחת את עצמי בידיים, קצת לסתום את הפה ולצאת להליכות מהירות. עד החתונה הצלחתי להוריד 15 קילו, אבל אחרי לידה הראשונה הכל חזר.

לא וויתרתי והמשכתי עם ההליכות למרות שזה לא תמיד היה קל..

אחרי הלידה השניה שוב חזרתי להליכות, וגם הפעם היה מאוד קשה ולקח לי הרבה זמן להינות מזה.

בסוף שנת 2014 גם בעלי החליט לשנות את את הרגלים ישנים ולנסות לשפר את איכות החיים שלנו (היום שוקל 25 קילו פחות ממה שהיה אז), אבל הוא עשה את זה בריצה.

כל פעם שיצא לרוץ הוא ניסה לשכנע אותי להיצטרף ואני לא אהבתי את הרעיון ואפילו הייתי מתעצבנת, כי אני שנאתי לרוץ!

בפברואר 2015 יצאתי ללוות אותו בחצי מרתון הראשון שלו בתל אביב, ובזמן שישבתי וחיכיתי לו בקו הסיום, ראיתי את כל הרצים המאושרים שסיימו את מקצה ה-10 והחצי. החיוך והניצחון האישי של כל אחד מהם היה ברור מאוד, והחלטתי ששנה הבאה אני אהיה אחת מהם.

לאט ובזהירות התחלתי לרוץ ביישוב שבו אני גרה, ולהכריח את עצמי לאהוב את זה. זה לא היה קל בכלל. עדיים הייתי עם עודפי משקל מהלידה השניה, ובכלל לא הבנתי מה אנשים מוצאים בזה.

לא וויתרתי, המשכתי והגעתי למקצה ה-10 בתל אביב ב- 2016 וסיימתי בתוצאה של 51 דקות.

לא עצרתי, המשכתי להתאמן והתקדמתי די מהר בהישגים והגעתי לחצי הראשון שסיימתי ב-2:00:00.

למרות תחושת הגאווה העצמית שהתפתחה, כנראה שטעיתי בדרך כי נפצעתי בשריר ההמטרינג והברך.

אחרי שהתאוששתי מהפציעה הצטרפתי לקבוצת M&M של מוטי מזרחי, השמועות על המאמנים, המתאמנים וההשיגים היו נכונות ואני שמחה להגיד שאני כבר שנה בקבוצה, ירדתי עוד במשקל וכמובן ששיפרתי עוד קצת את התוצאות. את החצי האחרון שעשיתי סיימתי על 1:52:00 ואני עם הפנים לקראת המרתון הראשון שלי.